<h1>תוספות רבינו פרץ — ב"מ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ב"מ צ"א ע"א] וסופג את הארבעים. וא"ת לילקי שמונים, משום לא יחליפנו ומשום לא ימיר. וי"ל, לאוסופי לא אתי, אלא חד בשלו וחד בשל חבירו, וכגון שנתן לו חבירו רשות להמיר.
[ב"מ צ"א ע"א] איתיביה ר' יוחנן וכו' אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. וא"ת, תיקשי ליה לר' יוחנן גופיה דהא פרשי' לעיל דר' יוחנן גופיה לא אמר דעקימת שפתיו הויא מעשה [אלא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה] ובמימר מאי מעשה איכא. וי"ל, דאיכא שפיר מעשה על ידי (גוי ובו) [דבורו] הוי הקדושה נתפסת על הבהמה.
<h2>דף ג.</h2>
[ב"מ צ' ע"ב] ר' יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הויה מעשה. וק' דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא בשבועות תניין [כ"א ע"א] קאמר כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע מימיר ומקלל חבירו בשם, אלמא חשיב לנשבע לאו שאין בו מעשה, ואמאי הא קאמ' הכא דעקימת שפתיו הוא מעשה. וי"ל, דר' יוחנן לא חשיב עקימת שפתיו למעשה, אלא דוקא היכא דבדיבוריה מתעבד מעבד, וי"ל דה"ק ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימיר דבדיבוריה מתעבד מעשה.
[ב"מ צ' ע"ב] ריש לקיש אמר פטור וכו' דעקימת שפתיו לא הויא מעשה. וא"ת והאמר רשב"ל בפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ו ע"ב] דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וי"ל, דהתם היינו אליבא דר' יאודה דסבירא ליה כותיה, אבל הכא אליבא דרבנן דסברי דלאו שאין בו מעשה [אין] לוקין עליו.
<h2>דף ד.</h2>
[ב"מ ל"א ע"ב] משכנו שלא ברשות ב"ד מניין. פי', שיהא חייב להשיב לו המשכון. ולא נראה, דלמ"ד בפ"ק דתמורה [ד' ע"ב] כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני, וא"כ לא מהני מה שמשכנו, כיון שמשכנו שלא ברשות ב"ד. ומאי קאמר מנין, הא הוי כמי שלא משכנו. וי"ל דה"פ, משכנו שלא ברשות מניין שישיב לו דוקא, לפי הצורך, וחוזר וגובה, אבל לא יחזירנו לעולם.
<h2>דף ה:</h2>
[ב"מ צ"א ע"א] וסופג את הארבעים. וא"ת לילקי שמונים, משום לא יחליפנו ומשום לא ימיר. וי"ל, לאוסופי לא אתי, אלא חד בשלו וחד בשל חבירו, וכגון שנתן לו חבירו רשות להמיר.
<h2>דף ו.</h2>
[ב"מ קי"ג ע"א] ואת המחרישה ביום. פ"ה מחרישה שחורשי' בה קרקע. ול"נ, דבגמרא [ע"ב] מוקי לה במחרישה דכספא, ואין רגילות לעשותה מכסף. לכ"נ לר"ת ז"ל דהיינו מגרדתא דכספא שמגרדין בה בני אדם בבית המרחץ, ודרך רחיצה ביום. ובפרק חבית [שבת קמ"ז ע"ב] אשכחן מגרדתא דכספא לבני אדם. וכן פי' ר"ח ז"ל בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ח ע"א].
[ב"מ קט"ז ע"א] זוג של ספרים. פ"ה מספרים של ספר וצמד של פרות החורשות על צמדן, וק' דאטו בשביל שמוכרין מספרים הוי דבר של אוכל נפש, כל כלי נמי ראוי לשכור הוא. ועוד מדתנן במתני' [קי"ג ע"א] ואת המחרישה ביום אלמא לא חבל באיסור. לכ"נ לר"ת ז"ל סוג של מספרים לגזוז ירק או צואר בית השחיטה, כדמוכח במסכת בכורות [כ"ה ע"א].
[ב"מ ס"א ע"ב] רבא אמר מגופיה דקרא נפקא. וא"ת, הכא משמע דרבא אית ליה דר' יוחנן דאמר רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין, וקשה דהא אמרינן פרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א] דרש רבא וחי אחיך עמך אהדר ליה דניחי בהדך כדדריש ליה רב נחמן בר יצחק אליב' דר' אלעזר. ושמא י"ל, דהכא אליבא דר' יוחנן קאמר אבל איהו ס"ל כר' אלעזר.
<h2>דף ז:</h2>
[ב"מ קט"ו ע"ב] אבל הכא כי אם צלי אש למה לי ש"מ ללאו. תימא, הא מבעי' ליה לחי ומבושל בחמי טבריא, דרבא גופיה אמר חייב משום כי אם צלי אש פרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א]. ואומר ר"ת ז"ל, דכיון דלא נכתב בלשון לאו כ"א בלשון עשה, לא מסתבר לאוקמי ביה מלקות, כי אם עשה בעלמא, וחייב דקאמר ר"ל מכת מרדות דרבנן. ומ"ה מוקמי' ליה ללאו בנא ומבושל, אבל כי נפש הוא חובל משמע טפי מלקות לשאר דברים, כיון שמזכיר לשון חבלה, דמשמע כל דבר, אבל הכא כי אם צלי אש מבעי' ליה לכדתניא. וא"ת, לימא משום דהוי לאו שבכללות, וי"ל, משום דפשיטא ליה לרב הונא מודה דלוקין על לאו שבכללות, כי היכי דבעי למימר מעיקרא כדמוקי רבה בר רב הונא, ומסברא אינו חוזר עכשיו, והא דקאמרי' אנא דאמרי כרב הונא, לאו משום דס"ל כאביי דאין לוקין על לאו שבכללות, אלא סובר כמותו, ולאו דכי אם צלי אש מבעי' ליה לכדתניא, ולאו משום דסבר אין לוקין על לאו שבכללות דכי נפש הוא חובל לאו שבכללות הוא.
<h2>דף ט.</h2>
[ב"מ ו' ע"א] כמאן דתקפה דמי. וא"ת, והא אפי' כי תקפה לא מהני אלא בשתיק ולבסוף צווח. וי"ל, דהכי פי' דשתק אידך בשעה שהקדיש ולבסוף צווח, והכי קאמר כמאן דתקפה דמי, דשתיקתו ששתק בשעה שתקפה היינו הודאתו, ה"נ שתיקתו ששתק בשעה שהקדיש היינו הודאתו. ואם תאמר, היכי מהני ההקדש והא אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. י"ל, דהיינו דוקא בגזל אבל בפקדון יכול להקדיש אעפ"י שאינו ברשותו, ואפי' במטלטלי, דשתיקתו היינו הודאתו, א"כ כחזר והפקידו אצלו דאמי.
<h2>דף ט:</h2>
[ב"מ נ"ד ע"ב] דילמא לענין חומש קאמרת. פ"ה וה"ק מה בהמה טמאה שיש בה שני דרכים הללו שהיא תחלת הקדש וכולה לשמים ומועל' בה, פי' ומוסיפי' חומש, וקרי ליה לחומש מעילה משום דבמעשר שייך חומש, אף כל כו', ואתא למ' אמצע הקדש דהיינו הקדש שני דאין מוסיף חומש. ודוחק הוא מה שפ"ה דמועלין בה ר"ל דמוסיפין הוא, דכיון דר"ל דין חומש למה לא פירש אותו בהדיא. לכ"נ לר"ת ז"ל דמועלין דקאמ' היינו מן הדרכים שישנן בבהמה טמאה, וה"ק מה בהמה טמאה מיוחדת שיש בה ג' דרכים האלו, תחלת הקדש, וכולה לשמים, ומועלין בה ומוסיף חומש. וחו' לא חש לפרש, לפי שבחומש איירי קרא, אף כו', והשתא ניחא דהוי מועלין בה מעילה ממש. וא"ת, ודין דכולה לשמים מאי אתא למעוטי, דליכא למי' דאתא למעוטי (קדשים) [שלמים] שאין מוסיפין חומש כשפודין אותם, דהא תנן פרק התודה [מנחות פ"ב ע"א] המפריש מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודה מוסיף שתי חומש' אחת למעשר ואחת לשלמים אלמא דמוסיף חומש לשלמים. וי"ל, דהך דרשא הויא כמו יכול, דדרשי' הכי אי לאו קרא, אבל לפי המסקנא ניח' שפי' דמרבה כולם מואם כל בהמה טמאה, להך מסקנא לא הויא הך דרשא דוקא, אבל לענין דרשא דתחילה אתא למעוטי אמצע הקדש דאין מוסיף חומש. (ומ"מ) [וא"ת] למה לי האי קרא לאשמועי' דהקדש שני אין מוסיפין חומש, תיפוק לי' מקרא דואם המקדיש ולא המתפיס. וי"ל, דהאי קרא מיירי לענין בית ושדה אחוזה, וא"כ מיניה לא הוה ידעי' אלא קרק', לכך אצטריך קרא לאשמועי' במטלטלי' דהקדש שני אין מוסיפין חומש.
<h2>דף כז:</h2>
[ב"מ נ"ז ע"א] בטול מקח יש להם. וקשה דאמרינן פרק המקבל [ק"ח ע"ב] אמר רב נחמן שוויא מאה (זבנה מאה) זבנה מאתים רב נחמן אמר אין אונאה לקרקעות. וי"ל, דהכא משמיה דרב חסדא קאמר. ועוד פי' ר"ת ז"ל בהא דאמר הכא דביטול מקח יש להם, היינו מפלגא ולמטה ופלגא בכלל, אבל בפחות מפלגא לא. וא"ת והא אמר שוויה מאה במאתים אין להם אונאה, אלמא בפלגא אין להם אונאה. וי"ל, דלאו דוקא שוויה מאה וחמש, אלא צ"ל שוה מאה ודינר, והשתא ניחא דהאונאה הוי פחות מפלגא, דמ"ה קאמר אין להם אונאה. ואיפוך. פי' ר' יוחנן יאמר צריך לעשות כל דמים דבר תורה, דביטול מקח היינו לר' יונה דפריך איפוך, אבל לר' ירמיה לא תיפוך, דאינו כן, דהא לר' ירמיה אליבא דר' יוחנן הקדשות אין להם ביטול מקח, ואליבא דמ"ד אקרקעו' אבל ההקדשות לא, וה"נ איתא לר' יונה דנא' איפוך ולר' ירמיה לא תיפוך כפ"ה. במאי קא מיפלגי. פי', דליכא למימר דמ"ד אין צריך לעשות דמים אלא מדרבנן, היינו משום דביטול מקח אין להם, דא"כ ליפלגי בקרקעות. מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל. פי', דר' יוחנן דאמר דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, היינו משום דביטול מקח יש להם לית ליה דשמואל. וא"ת, א"כ אמאי קאמר יצא לחולין. וי"ל, דה"ק יצא לחולין כנגד הפידיום. וא"ת מ"ש מביטול מקח דהדיוט דבטל לגמרי. וי"ל, דלא דמי לביטול מקח דהדיוט, דדוקא התם אמרי' דהמקח בטל לגמרי, משום דהמתאנה רוצה שפיר שיהא המקח בטל לגמרי, דיכול לבוא לידי פסידא, דגם כי ידע חבירו כי אינהו, מ"מ לא יחוש להחזיר האונאה. אבל בהקדש ניחא ליה להקדש שיהא ההקדש קיים, דאין יכול לבוא לידי פסידא, דכשידע המחלל שהטעה ההקדש יחזיר לו מיד הטעות, דאין לך אדם שרוצה להטעות ההקדש. וא"כ הא דאמרי' לעיל הקדשו פדוי, ר"ל כנגד שוה הפדיון, אבל לעשות לו דמים להשלים הכל מודים דצריך. שחיללה אין לכתחילה לא. פ"ה, הא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל היינו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה, פי' לחלל על שוה פרוטה לכתחילה, דערכך שיוויו ממש. ומר סבר אפי' לכתחילה דערכך כל דהוא משמע. ול"נ דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] בכמה דוכתי משמע דמלתיה דשמואל לא הויא אלא בדיעבד, אבל לחלל לכתחילה שוה מנה בפרוטה לא קאמר. וע"ק דבמ' סנהדרין [י"ד ע"ב] קאמ' דפדיון של הקדש צריך ט' כהנים וישראל אחד, אלמא דצריך לעיין היטב שלא יטעו בשומא. לכ"נ לפרש דודאי לכתחילה אפי' שמואל מודה דצריך לפדות שוה בשוה, וה"פ שחיללו אין, פי', שמואל דאמר מחולל היינו דוקא באדם שמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, דהשתא הוי כבר החלול כגמר, ומ"ה אמרי' דמחולל, פי' להחשיבו חילול, לכתחילה, כגון לעיל, במילתיה דר' יוחנן דמיירי שמתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא שלא היה שוה בשוה, דעדיין אינו נגמר החילול, משום ה"ק דכשבא לימלך לחכמים שיורו לו, דצריך לע' דאם יורו שהוא מחולל א"כ היו מחשבי' אותו חילול לכתחילה, שהרי עדיין לא נגמר, דנתכון לפדות שוה בשוה. ומר סבר אפילו לכתחילה, פי' לכתחילה כה"ג טפי מחשיב ליה חילול, הואיל וכבר עשאן, אבל כ"ע מודו שאין יכול לכתחילה לחלל שוה מנה על שוה פרוטה. ועי"ל, דקרא מיירי כשהקדיש ביד גזבר או ביד כהנים, דצריך לדקדק בדמים, אבל ביד בעלים אפי' בכל שהו שרי לכתחילה. לעולם לא תיפוך. מ"ד אין להם אונאה אינם בתורת אונאה דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר. פ"ה, אבל ליכא למימר איפוך, דא"כ ק' דר' יוחנן אדר' יוחנן, דלדידיה ליכא לתרוצי הכי. מאי אין להם אונאה אינם בתורת אונאה, כדרב חסדא. דהא מדקאמר ר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להם, דר"ל דמחייבי' להם, ה"נ אונאה דקאמ', ר"ל, אין מחזירין להם אונאה כדפרי'.
[ב"מ נ"ה ע"א] הקדישן פדוי. פ"ה אפי' אינו שוה אלא שוה פרוטה, כדשמואל [נ"ז ע"א] דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אלא שיד הקדש על העליונה, שאם דמים הללו יתרים על ההקדש קנה אותם הקדש, ואם דמים של הקדש יתרים עליהם ישלים.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"מ צ"א ע"א] אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. ונתן לה טלה שאתננה אתננה הוא, ואסור להקרבה. ואע"ג דאי תבעי ליה בדינא לקמן תן לי אתנני לא מחייבי' ליה, דהא פטור הוא מקים ליה בדרבה מיניה, אם בא לצאת ידי שמים חל עלה אתנן, וכמו כן חייב לשלם אפי' עם המלקות. מ"מ כי יהבה ליה אתנן הוא אלמא דאפי' במקום מיתה נמי רמי תשלומין עליה, [דאי לא רמי תשלומין עליה] א"כ כי יהבינן ליה מהוי אתנן מתנה בעלמא הוא דיהב לה. וא"ת, מנ"ל דמיירי אפי' בא על אמו, דילמא לא מיירי מחייבי כריתות. וי"ל, דגמר (מטענה דעריות) [תועבה מעריות] דמיירי גם בחייבי כריתות. ועי"ל.
